א. כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים:
ב. העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם:
ג. הרבית הגוי לא הגדלת השמחה שמחו לפניך כשמחת בקציר כאשר יגילו בחלקם שלל:
ד. כי את על סבלו ואת מטה שכמו שבט הנגש בו החתת כיום מדין:
ה. כי כל סאון סאן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכלת אש:
ו. כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום:
ז. למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת יהוה צבאות תעשה זאת:
ח. דבר שלח אדני ביעקב ונפל בישראל:
ט. וידעו העם כלו אפרים ויושב שמרון בגאוה ובגדל לבב לאמר:
י. לבנים נפלו וגזית נבנה שקמים גדעו וארזים נחליף:
יא. וישגב יהוה את צרי רצין עליו ואת איביו יסכסך:
יב. ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה:
יג. והעם לא שב עד המכהו ואת יהוה צבאות לא דרשו:
יד. ויכרת יהוה מישראל ראש וזנב כפה ואגמון יום אחד:
טו. זקן ונשוא פנים הוא הראש ונביא מורה שקר הוא הזנב:
טז. ויהיו מאשרי העם הזה מתעים ומאשריו מבלעים:
יז. על כן על בחוריו לא ישמח אדני ואת יתמיו ואת אלמנתיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה:
יח. כי בערה כאש רשעה שמיר ושית תאכל ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן:
יט. בעברת יהוה צבאות נעתם ארץ ויהי העם כמאכלת אש איש אל אחיו לא יחמלו:
כ. ויגזר על ימין ורעב ויאכל על שמאול ולא שבעו איש בשר זרעו יאכלו:
כא. מנשה את אפרים ואפרים את מנשה יחדו המה על יהודה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה:
| 
