א. ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני יהוה ויתנם יהוה ביד פלשתים ארבעים שנה:
ב. ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה:
ג. וירא מלאך יהוה אל האשה ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן:
ד. ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא:
ה. כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים:
ו. ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי:
ז. ויאמר לי הנך הרה וילדת בן ועתה אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמאה כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו:
ח. ויעתר מנוח אל יהוה ויאמר בי אדוני איש האלהים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד:
ט. וישמע האלהים בקול מנוח ויבא מלאך האלהים עוד אל האשה והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה:
י. ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה ותאמר אליו הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי:
יא. ויקם וילך מנוח אחרי אשתו ויבא אל האיש ויאמר לו האתה האיש אשר דברת אל האשה ויאמר אני:
יב. ויאמר מנוח עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו:
יג. ויאמר מלאך יהוה אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר:
יד. מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל כל אשר צויתיה תשמר:
טו. ויאמר מנוח אל מלאך יהוה נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים:
טז. ויאמר מלאך יהוה אל מנוח אם תעצרני לא אכל בלחמך ואם תעשה עלה ליהוה תעלנה כי לא ידע מנוח כי מלאך יהוה הוא:
יז. ויאמר מנוח אל מלאך יהוה מי שמך כי יבא דבריך וכבדנוך:
יח. ויאמר לו מלאך יהוה למה זה תשאל לשמי והוא פלאי:
יט. ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור ליהוה ומפלא לעשות ומנוח ואשתו ראים:
כ. ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך יהוה בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה:
כא. ולא יסף עוד מלאך יהוה להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך יהוה הוא:
כב. ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו:
כג. ותאמר לו אשתו לו חפץ יהוה להמיתנו לא לקח מידנו עלה ומנחה ולא הראנו את כל אלה וכעת לא השמיענו כזאת:
כד. ותלד האשה בן ותקרא את שמו שמשון ויגדל הנער ויברכהו יהוה:
כה. ותחל רוח יהוה לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאל:
| 
