א. ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃
ב. בן־אדם שים פניך אל־בני עמון והנבא עליהם׃
ג. ואמרת לבני עמון שמעו דבר־אדני יהוה כה־אמר אדני יהוה יען אמרך האח אל־מקדשי כי־נחל ואל־אדמת ישראל כי נשמה ואל־בית יהודה כי הלכו בגולה׃
ד. לכן הנני נתנך לבני־קדם למורשה וישבו טירותיהם בך ונתנו בך משכניהם המה יאכלו פריך והמה ישתו חלבך׃
ה. ונתתי את־רבה לנוה גמלים ואת־בני עמון למרבץ־צאן וידעתם כי־אני יהוה׃ ס
ו. כי כה אמר אדני יהוה יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמח בכל־שאטך בנפש אל־אדמת ישראל׃
ז. לכן הנני נטיתי את־ידי עליך ונתתיך־ [לבג כ] (לבז ק) לגוים והכרתיך מן־העמים והאבדתיך מן־הארצות אשמידך וידעת כי־אני יהוה׃ ס
ח. כה אמר אדני יהוה יען אמר מואב ושעיר הנה ככל־הגוים בית יהודה׃
ט. לכן הנני פתח את־כתף מואב מהערים מעריו מקצהו צבי ארץ בית הישימת בעל מעון [וקריתמה כ] (וקריתימה׃ ק)
י. לבני־קדם על־בני עמון ונתתיה למורשה למען לא־תזכר בני־עמון בגוים׃
יא. ובמואב אעשה שפטים וידעו כי־אני יהוה׃ ס
יב. כה אמר אדני יהוה יען עשות אדום בנקם נקם לבית יהודה ויאשמו אשום ונקמו בהם׃
יג. לכן כה אמר אדני יהוה ונטתי ידי על־אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה ונתתיה חרבה מתימן ודדנה בחרב יפלו׃
יד. ונתתי את־נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את־נקמתי נאם אדני יהוה׃ פ
טו. כה אמר אדני יהוה יען עשות פלשתים בנקמה וינקמו נקם בשאט בנפש למשחית איבת עולם׃
טז. לכן כה אמר אדני יהוה הנני נוטה ידי על־פלשתים והכרתי את־כרתים והאבדתי את־שארית חוף הים׃
יז. ועשיתי בם נקמות גדלות בתוכחות חמה וידעו כי־אני יהוה בתתי את־נקמתי בם׃ ס
| 
