א. אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו על־דברי הבצרות׃
ב. אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצוחת ירושלם עלתה׃
ג. ואדריהם שלחו [צעוריהם כ] (צעיריהם ק) למים באו על־גבים לא־מצאו מים שבו כליהם ריקם בשו והכלמו וחפו ראשם׃
ד. בעבור האדמה חתה כי לא־היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם׃
ה. כי גם־אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא־היה דשא׃
ו. ופראים עמדו על־שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי־אין עשב׃
ז. אם־עונינו ענו בנו יהוה עשה למען שמך כי־רבו משובתינו לך חטאנו׃
ח. מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון׃
ט. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא־יוכל להושיע ואתה בקרבנו יהוה ושמך עלינו נקרא אל־תנחנו׃ ס
י. כה־אמר יהוה לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו ויהוה לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאתם׃ ס
יא. ויאמר יהוה אלי אל־תתפלל בעד־העם הזה לטובה׃
יב. כי יצמו אינני שמע אל־רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם׃ ס
יג. ואמר אהה ׀ אדני יהוה הנה הנבאים אמרים להם לא־תראו חרב ורעב לא־יהיה לכם כי־שלום אמת אתן לכם במקום הזה׃ ס
יד. ויאמר יהוה אלי קר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם [ואלול כ] (ואליל ק) [ותרמות כ] (ותרמית ק) לבם המה מתנבאים לכם׃ ס
טו. לכן כה־אמר יהוה על־הנבאים הנבאים בשמי ואני לא־שלחתים והמה אמרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת בחרב וברעב יתמו הנבאים ההמה׃
טז. והעם אשר־המה נבאים להם יהיו משלכים בחצות ירושלם מפני ׀ הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובניהם ובנתיהם ושפכתי עליהם את־רעתם׃
יז. ואמרת אליהם את־הדבר הזה תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל־תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת־עמי מכה נחלה מאד׃
יח. אם־יצאתי השדה והנה חללי־חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי־גם־נביא גם־כהן סחרו אל־ארץ ולא ידעו׃ ס
יט. המאס מאסת את־יהודה אם־בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה׃
כ. ידענו יהוה רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך׃
כא. אל־תנאץ למען שמך אל־תנבל כסא כבודך זכר אל־תפר בריתך אתנו׃
כב. היש בהבלי הגוים מגשמים ואם־השמים יתנו רבבים הלא אתה־הוא יהוה אלהינו ונקוה־לך כי־אתה עשית את־כל־אלה׃ פ
| 
