א. ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃
ב. בן־אדם אמר לנגיד צר כה־אמר אדני יהוה יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא־אל ותתן לבך כלב אלהים׃
ג. הנה חכם אתה [כ= מדנאל] [ק= מדניאל] כל־סתום לא עממוך׃
ד. בחכמתך ובתבונתכ* עשית לך חיל ותעש זהב וכסף באוצרותיך׃
ה. ברב חכמתך ברכלתך הרבית חילך ויגבה לבבך בחילך׃ ס
ו. לכן כה אמר אדני יהוה יען תתך את־לבבך כלב אלהים׃
ז. לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים והריקו חרבותם על־יפי חכמתך וחללו יפעתך׃
ח. לשחת יורדוך ומתה ממותי חלל בלב ימים׃
ט. האמר תאמר אלהים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא־אל ביד מחלליך׃
י. מותי ערלים תמות ביד־זרים כי אני דברתי נאם אדני יהוה׃ ס
יא. ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃
יב. בן־אדם שא קינה על־מלך צור ואמרת לו כה אמר אדני יהוה אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי׃
יג. בעדן גן־אלהים היית כל־אבן יקרה מסכתך אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב מלאכת תפיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו׃
יד. את־כרוב ממשח הסוךך ונתתיך בהר קדש אלהים היית בתוך אבני־אש התהלכת׃
טו. תמים אתה בדרכיך מיום הבראך עד־נמצא עולתה בך׃
טז. ברב רכלתך מלו תוךך חמס ותחטא ואחללך מהר אלהים ואבדך כרוב הסךך מתוך אבני־אש׃
יז. גבה לבך ביפיך שחת חכמתך על־יפעתך על־ארץ השלכתיך לפני מלכים נתתיך לראוה בך׃
יח. מרב עוניך בעול רכלתך חללת מקדשיך ואוצא־אש מתוךך היא אכלתך ואתנך לאפר על־הארץ לעיני כל־ראיך׃
יט. כל־יודעיך בעמים שממו עליך בלהות היית ואינך עד־עולם׃ ף
כ. ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃
כא. בן־אדם שים פניך אל־צידון והנבא עליה׃
כב. ואמרת כה אמר אדני יהוה הנני עליך צידון ונכבדתי בתוךך וידעו כי־אני יהוה בעשותי בה שפטים ונקדשתי בה׃
כג. ושלחתי־בה דבר ודם בחוצותיה ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב וידעו כי־אני יהוה׃
כד. ולא־יהיה עוד לבית ישראל סלון ממאיר וקוץ מכאב מכל סביבתם השאטים אותם וידעו כי אני אדני יהוה׃ ס
כה. כה־אמר אדני יהוה בקבצי את־בית ישראל מן־העמים אשר נפצו בם ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על־אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב׃
כו. וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים בכל השאטים אתם מסביבותם וידעו כי אני יהוה אלהיהם׃ ס
| 
