א. והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל־האשה אף כי־אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׃
ב. ותאמר האשה אל־הנחש מפרי עץ־הגן נאכל׃
ג. ומפרי העץ אשר בתוך־הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן־תמתון׃
ד. ויאמר הנחש אל־האשה לא־מות תמתון׃
ה. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע׃
ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה־הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם־לאישה עמה ויאכל׃
ז. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירםם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת׃
ח. וישמעו את־קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן׃
ט. ויקרא יהוה אלהים אל־האדם ויאמר לו איכה׃
י. ויאמר את־קלך שמעתי בגן ואירא כי־עירם אנכי ואחבא׃
יא. ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן־העץ אשר צויתיך לבלתי אכל־ממנו אכלת׃
יב. ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה־לי מן־העץ ואכל׃
יג. ויאמר יהוה אלהים לאשה מה־זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל׃
יד. ויאמר יהוה אלהים אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך׃
טו. ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב׃ ס
טז. אל־האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל־אישך תשוקתך והוא ימשל־בך׃ ס
יז. ולאדם אמר כי־שמעת* לקול אשתך ותאכל מן־העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך׃
יח. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את־עשב השדה׃
יט. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל־האדמה כי ממנה לקחת כי־עפר אתה ואל־עפר תשוב׃
כ. ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל־חי׃
כא. ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם׃ ף
כב. ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם׃
כג. וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן לעבד את־האדמה אשר לקח משם׃
כד. ויגרש את־האדם וישכן מקדם לגן־עדן את־הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את־דרך עץ החיים׃ ס
| 
