א. הדבר אשר דבר יהוה אל בבל אל ארץ כשדים ביד ירמיהו הנביא:
ב. הגידו בגוים והשמיעו ושאו נס השמיעו אל תכחדו אמרו נלכדה בבל הביש בל חת מרדך הבישו עצביה חתו גלוליה:
ג. כי עלה עליה גוי מצפון הוא ישית את ארצה לשמה ולא יהיה יושב בה מאדם ועד בהמה נדו הלכו:
ד. בימים ההמה ובעת ההיא נאם יהוה יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו הלוך ובכו ילכו ואת יהוה אלהיהם יבקשו:
ה. ציון ישאלו דרך הנה פניהם באו ונלוו אל יהוה ברית עולם לא תשכח:
ו. צאן אבדות היה עמי רעיהם התעום הרים שובבים מהר אל גבעה הלכו שכחו רבצם:
ז. כל מוצאיהם אכלום וצריהם אמרו לא נאשם תחת אשר חטאו ליהוה נוה צדק ומקוה אבותיהם יהוה:
ח. נדו מתוך בבל ומארץ כשדים יצאו והיו כעתודים לפני צאן:
ט. כי הנה אנכי מעיר ומעלה על בבל קהל גוים גדלים מארץ צפון וערכו לה משם תלכד חציו כגבור משכיל לא ישוב ריקם:
י. והיתה כשדים לשלל כל שלליה ישבעו נאם יהוה:
יא. כי תשמחי כי תעלזי שסי נחלתי כי תפושי כעגלה דשה ותצהלי כאברים:
יב. בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה:
יג. מקצף יהוה לא תשב והיתה שממה כלה כל עבר על בבל ישם וישרק על כל מכותיה:
יד. ערכו על בבל סביב כל דרכי קשת ידו אליה אל תחמלו אל חץ כי ליהוה חטאה:
טו. הריעו עליה סביב נתנה ידה נפלו אשויתיה נהרסו חומותיה כי נקמת יהוה היא הנקמו בה כאשר עשתה עשו לה:
טז. כרתו זורע מבבל ותפש מגל בעת קציר מפני חרב היונה איש אל עמו יפנו ואיש לארצו ינסו:
יז. שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל:
יח. לכן כה אמר יהוה צבאות אלהי ישראל הנני פקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי אל מלך אשור:
יט. ושבבתי את ישראל אל נוהו ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד תשבע נפשו:
כ. בימים ההם ובעת ההיא נאם יהוה יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר:
כא. על הארץ מרתים עלה עליה ואל יושבי פקוד חרב והחרם אחריהם נאם יהוה ועשה ככל אשר צויתיך:
כב. קול מלחמה בארץ ושבר גדול:
כג. איך נגדע וישבר פטיש כל הארץ איך היתה לשמה בבל בגוים:
כד. יקשתי לך וגם נלכדת בבל ואת לא ידעת נמצאת וגם נתפשת כי ביהוה התגרית:
כה. פתח יהוה את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא לאדני יהוה צבאות בארץ כשדים:
כו. באו לה מקץ פתחו מאבסיה סלוה כמו ערמים והחרימוה אל תהי לה שארית:
כז. חרבו כל פריה ירדו לטבח הוי עליהם כי בא יומם עת פקדתם:
כח. קול נסים ופלטים מארץ בבל להגיד בציון את נקמת יהוה אלהינו נקמת היכלו:
כט. השמיעו אל בבל רבים כל דרכי קשת חנו עליה סביב אל יהי פליטה שלמו לה כפעלה ככל אשר עשתה עשו לה כי אל יהוה זדה אל קדוש ישראל:
ל. לכן יפלו בחוריה ברחבתיה וכל אנשי מלחמתה ידמו ביום ההוא נאם יהוה:
לא. הנני אליך זדון נאם אדני יהוה צבאות כי בא יומך עת פקדתיך:
לב. וכשל זדון ונפל ואין לו מקים והצתי אש בעריו ואכלה כל סביבתיו:
לג. כה אמר יהוה צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו וכל שביהם החזיקו בם מאנו שלחם:
לד. גאלם חזק יהוה צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז לישבי בבל:
לה. חרב על כשדים נאם יהוה ואל ישבי בבל ואל שריה ואל חכמיה:
לו. חרב אל הבדים ונאלו חרב אל גבוריה וחתו:
לז. חרב אל סוסיו ואל רכבו ואל כל הערב אשר בתוכה והיו לנשים חרב אל אוצרתיה ובזזו:
לח. חרב אל מימיה ויבשו כי ארץ פסלים היא ובאימים יתהללו:
לט. לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור:
מ. כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה נאם יהוה לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם:
מא. הנה עם בא מצפון וגוי גדול ומלכים רבים יערו מירכתי ארץ:
מב. קשת וכידן יחזיקו אכזרי המה ולא ירחמו קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו ערוך כאיש למלחמה עליך בת בבל:
מג. שמע מלך בבל את שמעם ורפו ידיו צרה החזיקתהו חיל כיולדה:
מד. הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן כי ארגעה ארוצם מעליה ומי בחור אליה אפקד כי מי כמוני ומי יועדני ומי זה רעה אשר יעמד לפני:
מה. לכן שמעו עצת יהוה אשר יעץ אל בבל ומחשבותיו אשר חשב אל ארץ כשדים אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נוה:
מו. מקול נתפשה בבל נרעשה הארץ וזעקה בגוים נשמע:
| 
