א. אז באו אל ישוע הסופרים והפרושים אשר מירושלים:
ב. ויאמרו מדוע תלמידיך עברים את קבלת הזקנים כי אינם רחצים את ידיהם באכלם לחם:
ג. ויען ויאמר אליהם מדוע גם אתם עברים את מצות אלהים בעבור קבלתכם:
ד. כי אלהים צוה לאמר כבד את אביך ואת אמך ומקלל אביו ואמו מות יומת:
ה. ואתם אמרים האמר לאביו ולאמו קרבן כל מה שאתה נהנה לי אין עליו לכבד את אביו ואת אמו:
ו. ותפרו את דבר האלהים בעבור קבלתכם:
ז. חנפים היטב נבא עליכם ישעיהו לאמר:
ח. העם הזה נגש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני:
ט. ותהו יראתם אתי מצות אנשים מלמדים:
י. ויקרא אל העם ויאמר להם שמעו והבינו:
יא. לא הבא אל הפה יטמא את האדם כי אם היוצא מן הפה הוא מטמא את האדם:
יב. ויגשו אליו תלמידיו ויאמרו הידעת כי הפרושים בשמעם את הדבר הזה נכשלו בו:
יג. ויען ויאמר כל מטע אשר לא נטע אבי שבשמים עקור יעקר:
יד. הניחו אותם מנהלים עורים המה לעורים וכי יוליך עור את העור ונפלו שניהם בתוך הבור:
טו. ויען פטרוס ויאמר אליו באר לנו את המשל הזה:
טז. ויאמר ישוע עדנה גם אתם באין בינה:
יז. העוד לא תשכילו כי כל הבא אל הפה יורד אל הכרש וישפך משם למוצאות:
יח. אבל היוצא מן הפה יוצא מן הלב והוא מטמא את האדם:
יט. כי מן הלב יוצאות מחשבות רע רציחות נאופים זנונים גנבות עדיות שקר וגדופים:
כ. אלה הם המטמאים את האדם אבל אכול בלי נטילת ידים לא יטמא את האדם:
כא. ויצא ישוע משם ויסר אל גלילות צור וצידון:
כב. והנה אשה כנענית יצאה מן הגבולות ההם ותצעק אליו לאמר חנני אדני בן דוד כי בתי מענה מאד על ידי שד:
כג. והוא לא ענה אתה דבר ויגשו תלמידיו ויבקשו ממנו לאמר שלחה כי צעקת היא אחרינו:
כד. ויען ויאמר לא שלחתי כי אם אל הצאן האבדות לבית ישראל:
כה. והיא באה ותשתחו לו לאמר אדני עזרני:
כו. ויען ויאמר לא טוב לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לצעירי הכלבים:
כז. ותאמר כן אדני אפס כי גם צעירי הכלבים יאכלו מפרורים הנפלים מעל שלחן אדניהם:
כח. ויען ישוע ויאמר אליה אשה גדלה אמונתך יהי לך כרצונך ותרפא בתה מן השעה ההיא:
כט. ויעבר ישוע משם ויבא אל ים הגליל ויעל ההרה וישב שם:
ל. ויבאו אליו המון עם רב ועמהם פסחים עורים חרשים קטעים ורבים כהמה ויפילום לרגלי ישוע וירפאם:
לא. ויתמהו העם בראותם את האלמים מדברים והקטעים בריאים והפסחים מתהלכים והעורים ראים וישבחו את אלהי ישראל:
לב. ויקרא ישוע אל תלמידיו ויאמר נכמרו רחמי על העם כי זה שלשת ימים עמדו עמדי ואין להם מה לאכל ואינני אבה לשלחם רעבים פן יתעלפו בדרך:
לג. ויאמרו אליו התלמידים מאין לנו די לחם במדבר להשביע את ההמון הגדול הזה:
לד. ויאמר ישוע אליהם כמה ככרות לחם לכם ויאמרו שבע ומעט דגים קטנים:
לה. ויצו את המון העם לשבת לארץ:
לו. ויקח את שבע ככרות הלחם ואת הדגים ויברך ויפרס ויתן אל התלמידים והתלמידים נתנו לעם:
לז. ויאכלו כלם וישבעו וישאו מן הפתותים הנותרים שבעה דודים מלאים:
לח. והאכלים היו ארבעת אלפי איש מלבד הנשים והטף:
לט. וישלח את העם וירד באניה ויבא אל גבול מגדלא:
| 
